23.4.2020

יום הזיכרון וזיכרון החיים




מחאת ההורים השכולים הנוכחית, כנגד האיסור לפקוד את בתי העלמין ביום הזיכרון, כפי שהיא מוצגת בתקשורת, היא הביטוי התורן של הקיטש והתגלמותו בחברה הישראלית. וסליחה מראש על הדברים הלא נעימים והלא פופולריים.
אני לא מטיל דופי בכנות של האבל ובביטוי שלו בקרב המשפחות השכולות, קטונתי מלשפוט אותם בימים קשים אלה. אני פשוט חושב שהפרהסיה של האבל מוכתבת על ידי קוד התנהגות וסדר יום לא מובנים מאליהם, שצריכים לעורר אצל כולנו מחשבה נוספת.
לאבל יש ביטוי פרטי וביטוי לאומי. זה כבר כמה שנים (לא יודע כמה אבל יותר מדי) שהביטוי הלאומי של האבל מחלחל לביטוי הפרטי ומשתלט עליו, עד שהאדם הפרטי שמתאבל מיישר קו עם הנורמה החברתית, רק כי הוא לא מכיר דרך אחרת. זה מונחת מלמעלה ע"י התקשורת, הדוברים הרשמיים, הציפיה הסביבתית, זה קיבל מעמד של קדושה והפך למונופול – איך מתאבלים? רק כך: עולים לקבר ביום הזיכרון ומשתתפים בטקסים הממלכתיים. אין ספק שהטקסים חשובים, ממלכתיים, ראויים ומאחדים, אבל, אם יורשה לי, הם לא צריך לקבל מעמד של קדושה. רק לפני שבועיים כולם תקפו את החרדים על כך שהתקשו לוותר על תפילה במניין וטבילה במקוה, "איזו חוצפה", "מדביקים את כולנו" וקריאות דומות נשמעו. למה הקולות האלה לא נשמעים עכשיו כלפי המשפחות השכולות? (למען הסר ספק - טוב שהם לא נשמעים, אבל זה רק אומר מה מקודש בעיני החברה, מה לגיטימי ומה לא).
מאז פרוץ הקורונה לפני כחודשיים נערכו אזכרות רבות בזום ללא עליה לקבר, נערכו גם אירועי "שבעה" רבים ללא מנחמים, ונערכו אפילו הלוויות רבות ללא בני משפחה. האם יש נורא מזה? האם יש אירוע משמעותי מלוויה של דוד, גיס, חבר קרוב שאי אפשר להשתתף בה? או להבדיל – האם יש החמצה גדולה מחתונה של אהוב נפש שלא ניתן לקחת בה חלק?! למה דווקא כאן, ביום הזיכרון, מסומן פתאום קו אדום חברתי, וניתן הד תקשורתי ולגיטימציה לשבירת חוקי הקורונה?
התשובה ברורה לדעתי, וזה לא חידוש גדול. מדובר במגמה מתמשכת, במסגרתה יום הזיכרון מועלה למעמד של קדושה, מנותק מהחיים, צר לי לומר זאת, ונשגב מלדבר עליו במונחים אנושיים או להעמיד מולו כל שיקול אחר (הקורונה למשל). על אותו הרצף אנחנו פוגשים גם הביטויים השחוקים שאיבדו כבר את משמעותם, "הילד של כולנו", "משפחת השכול", וגם את הטירוף של משפחה אחת שדורשת מהמדינה להחזיר את גופת בנה מעזה, ומשום מה מתארחת השכם והערב באולפנים, בכנסת ואיפה לא.
השכול הציבורי במדינת ישראל השתלט על השכול הפרטי וקיבל מעמד של קדושה יותר מכל דבר אחר. נדמה לי שגם אנשים פרטיים שנקלעו, לא עלינו, למעגל השכול, אינם מכירים או מעלים על דעתם דרכי אבלות שונות. בשנה האחרונה נשמע קולו יוצא הדופן של יואב שורק, שהיטיב לבטא את דעתו בתוך שנת האבל על בנו שנרצח בפיגוע, וכתב שהכאב עצום אבל החיים אינם נעצרים. נדמה לי שגם דויד גרוסמן מצטרף אל הקו הזה, האחר והאותנטי, לא במילים אלא במעשים.
ולסיום, אין לי ספק שהמחאה קיימת אך ורק בתקשורת, וביום הזיכרון שיחול בשבוע הבא יגיעו רק בודדים, בודדי בודדים, לבתי העלמין. רוב מוחלט של מהמשפחות השכולות ישארו בבית כפי שהנסיבות מחיבות, וימשיכו לפקוד את קבר יקיריו בשנים הבאות.

19.9.2019

כּוּלָם רוֹצִים שְבִּיבִּי יֵלֶך

המצב הפוליטי סבוך לכאורה
פרשנים ניצבים מול שוקת שבורה
איך יוצאים מהפלונטר? איך שוברים את התיקו?
פתרונות אין אפילו לאופירה וברקו,
אך נדמה שהצלחתי לעמוד בקיצור
על מהות העניין, על תמצית הסיפור
כך בארבע מילים, ומבלי להסתבך:
כולם רוצים שביבי ילך.

כולם רוצים שביבי ילך
אבל אף אחד לא מסוגל לומר איך
ואנ'לא מדבר על גנץ ולפיד, ופרץ ואורלי וסתיו וניצן,
זה ברור מאליו, זה לגמרי מובן,
אבל קחו למשל את שקד ואת בנט
שביבי יושב עליהם כמו גִּיבֶּנֶת
הם מתים להמליץ על מישהו אחר
אלא מה, הם הרי התחייבו לבוחר,
ומילה זו מילה, אי אפשר לשקר!
הלאה - איימן עודה ועופר והערבים
עם כל שנים עשר שִבְטַיָא – מוֹשָבִים
בהינף יד יחליפו את ביבי, וחסל
אך הם לא מסולגים להמליץ על... רמטכ"ל.
וליברמן – הוא אפילו יותר מכולם
היה מת כבר לזרוק את ביבי לים
אבל הוא מחוייב לשחק את התפקיד -
איך אומרים "רַק לֹא בִּיבִּי" מִבְּלִי להגיד
הוא עכשיו מהאו"ם, דמוקרט בכאילו,
אחרים בשבילו את הַבִּיבִּי יפילו.

אולי ריבלין?... היה מת, אבל אין לו מנדט בשביל זה
כל אחד בתורו משחק תפקיד במחזה,
ואני מוכן להתערב שבסתר ליבם
גם דרעי וליצמן וגפני וכולם
נאמנים למנהיג רק מעל השולחן
אך מתחת, מגששים לראות מי מוכן...

מישהו???

אההה... ותגידו – סער, יולי, ארדן, כץ, ברקת, חוטובלי
לא מתים שיעוף? או שסתם זה נדמה לי,
בוודאי שהם כן, הם יחליפו את ביבי
כבר מחר, ואפילו במחיר אחמד טיבי.
"כל אחד אור קטן", אך הם לא מתאגדים
לא יהיו "אור איתן" כי ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם,
ביניהם לא נמצא איזה שמץ נחשון
רק אחד שיעיז להיות הראשון,
ואחריו זה יקרוס כמו מגדל של קלפים
ואז ביבי יגיד – "בואי שרה, הולכים"
אך בינתיים, עד שמשהו יקרה לפחות,
בכנסת עורכים נשף מסכות
כי כולם שם מתים שביבי ילך
אבל אף אחד לא מוכן להתלכלך

אלה היו שני הגרושים שלי (בלי החור)
למצב הפוליטי בעמק עכור
בלי לחוות שום דעה, לימין או לשמאל
בלי טורי פרשנות עמוסים כמו חול
אין פה סקופ מיוחד, לא תחקיר של עובדה
אני רק שם את האצבע על הנקודה.

1.5.2019

(יום השואה תשע"ט)

לִשְׁמֹעַ אֶת צִבְיָה לוּבֶּטְקִין נוֹתֶנֶת
עֵדוּת בְּמִשְׁפַּט אַיְכְמָן, שָׁחֹר וְלָבָן
כְּשֶׁאַיְכְמָן מַבִּיט בָּהּ מִבַּעַד לַזְּכוּכִית
וַאֲנִי בָּהּ מַבִּיט כְּמוֹ בְּקַפְּסוּלַת זְמַן

יָדֶיהָ שֶׁל צִבְיָה בַּרְזֶל, אַךְ שְׂפָתֶיהָ
אֵינָן מַדְבִּיקוֹת אֶת קֶצֶב הַסָּאוּנְד
עִבְרִית יִידִישָׁאִית כָּזֹאת בְּמַפְתִּיעַ
כְּאִלּוּ אֵינֶנָּה מִכָּאן.  

"זוֹכֶרֶת אֲנִי", עִם רֵישׁ מִתְגַּלְגֶּלֶת
חִקּוּי מְדֻיָּק שֶׁל הַסָּבְתָא שֶׁלִּי
אַךְ סָבְתָא שֶׁלִּי מִתְגַּלְגֶּלֶת, וְצִבְיָה
הָיְתָה בְּאוֹתָם הַיָּמִים בְּגִילִי.

הִצְחַקְתְּ לִי אֶת הַסָּבְתָא, צִבְיָה לוּבֶּטְקִין,
הִצְחַקְתְּ לִי אֶת הַסָּבְתָא בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים,
בִּשְׁנוֹת הַשְּׁלֹושִׁים הִיא הֵקִימָה מוֹלֶדֶת
בְּיָד שֶׁל בַּרְזֶל, נִכְּשָׁה שְׂדוֹת טְרָשִׁים
כְּשֶׁאַתְּ, מִתְבָּרֵר, נִצַּחְתְּ אֶת הַנָּאצִים
עִם רֵישׁ מִתְגַּלְגֶּלֶת
שֶׁל יְהוּדִים.

אַתְּ לֹא תְּדַבְּרִי כָּכָה, צִבְיָה לוּבֶּטְקִין,
דִּבּוּר עֲגַלְגַּל שֶׁל סָבִים כְּפוּפִים
גָּלוּתִית שֶׁכָּמוֹךְ, אַתְּ לֹא תִּשְׁחֲטִי לִי
פָּרוֹת בְּשָׁחֹר וְלָבָן, מִיתוֹסִים
עַל צַבָּרִים גֵּאִים חֲסוֹנִים וְיָפִים

*

פִּתְאֹם תַּם הַטֶּקֶס, אַנְחַת רְוָחָה,
פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת, מִצְבּוֹר אֲנָשִׁים
הִפְרִיחוּ מִלִּים סְתָמִיּוֹת שֶׁיָּפִיגוּ
אֶת מָה שֶׁמִּלִּים לֹא יָכְלוּ לְהָפִיג
וּשְׁנֵי נְעָרִים שֶׁיָּרְדוּ מֵהַפּוֹדְיוּם
רַק אָמְרוּ זֶה לָזֶה "הָיָה טֶקֶס מַדְהִים".

3.4.2019

מָה שֶׁבַע? (מָקָאמָה)

(שבוע לפני הבחירות, מפלגת עוצמה יהודית בקמפיין חדש: "זה או בן-גביר או אלישיב רייכנר")


יֵשׁ מִשְֹחָק צָמוּד, יֵשׁ דֶּרְבִּי

רַק אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה
כַּנִּרְאֶה שֶׁזֶּה בּוֹעֵר בִּי
עַד כְּדֵי מָשָׁל-שְׁנִינָה:

וְלַדֶּרְבִּי, כַּיָּדוּעַ

יֵשׁ חֻקִּים מִשֶּׁל עַצְמוֹ
הַמִּשְֹחָק בְּעוֹד שָׁבוּעַ
הַקְּבוּצוֹת מִתְחַמְּמוֹת

מִיָּמִין קְבוּצָה זוֹהֶרֶת

שֶׁנִּקְרֵאת יָמִין חָדָשׁ
מִיָּמִין לָהֶם – אַחֶרֶת
קְצָת אֶקְלֶקְטִית וְמִישׁ-מָשׁ

וּבַסּוֹף יֵשׁ מְנַצֶּחַ

וְכֻלַּם כְּבָר מְבִינִים
שֶׁהַשְּׁאֵלָה בְּאֱמֶת הִיא -
מִי יִקַּח מַנְדָּט שְׁבִיעִי

שִׁיבִי רַייכְנֵר אוֹ שֶׁמָּא בֵּן-גְּבִיר

רַק אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה
זֶה מִשְֹחָק חָשׁוּב, זֶה דֶּרְבִּי
זֶה מִשְֹחַק שֶׁל סוֹף עוֹנָה

רַק אֶחָד יִזְכֶּה, כֵּן, בֵּייבִּי

עַל פִּי הַסְּקָרִים כֻּלַּם
זוֹהִי לֹא פִּרְסֹמֶת שִׁירְבִּיט
לֹא יִהְיֶה פֹּה גַּם וְגַם

כֹּל צוֹפֶה שֶׁבַּיָּצִיעַ

יַעֲשֶֹה חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט
אִם לְשִׁיבִי הוּא יַצְבִּיעַ
אוֹ לְבן הַגְּבִיר וְשׁוּת'

אִם לִנְצִיג הַפֵּרִיפֶרְיָה

שֶׁמַּשְׁמִיע אֶת קוֹלוֹ
אוֹ לְאִישׁ הַפְּרוֹבוֹקַצְיָה
טְרָאבֶּל מֵייקֶר וְתוּ לֹא

בַּשְּׁכוּנָה שֶׁלָּנוּ דֶּרְבִּי

שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא הָיָה
מִיָּמַיו שֶׁל נָתָן אֵייבִּי
שֶׁהִפְלִיג בָּאֳנִיָּה

אַךְ מְאָז זָרְמוּ פֹּה מַיִם

הִשְׁתַנּוּ כַּמָּה דְּבָרִים
עַל הַפֶּרֶק מְשֻׁגָּע עִם 
קַבָּלוֹת, אַתֶּם בּוֹחְרִים – 

אִם לַשֵּׁבֶט אוֹ לַחֶסֶד

אִישׁ לְמַצְפּוּנוֹ יַקְשִׁיב
וּבְיוֹם בְּחִירוֹת לַכְּנֶסֶת –
שֶׁיַּצְבִּיעַ אֵלְיָשִיב!

20.5.2015

אוטובוסים של ערבים




כל מי שבנה או שיפץ פעם בית, או כל דבר אחר, עם פועלים ערבים, והחליף איתם מילה, יודע שהאנשים האלה, שמהווים רוב בניין ומניין של תושבי השטחים, רוצים בסה"כ להתפרנס בכבוד ולחזור הביתה בשלום. זה המכנה המשותף והפשוט של החיים שלנו ושלהם. בן אדם קם בבוקר והולך לעבודה. אתה יכול לחשוד בו שהוא מחבל (כי הוא הרי ערבי, אז למה שלא יהיה מחבל?!) אבל אז אתה פוגע בעיקר בעצמך, ביכולת שלך להסתכל על בן אדם ולראות בן אדם, אתה חי בפחד מתמיד, ומביא על עצמך במו ידיך את הקללה הכתובה בספר הזה "והפקדתי עליכם בהלה... ונסתם ואין רודף אתכם" (ויקרא כו).
לא יודע מספרים, אבל אלפים רבים של ערביי השטחים חוצים מדי יום את המחסום, עובדים אצל יהודים וחוזרים לביתם. לא הם המחבלים. את הבידוק הנדרש הם עושים במחסומים, זה לא נעים, אבל זה כורח המציאות שבה אנו חיים, כך יש להסתכל על זה, ללא היתממות אבל גם ללא הצדקה לכתחילית. המציאות איננה ורודה, אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק, אבל היא גם לא שחורה. בסופה יושב ערבי עם נרגילה שקם בבוקר ורוצה לפרנס את משפחתו. האם אנחנו מסוגלים לראות אותו?
לצערי יותר ויותר יהודים בארץ כבר לא רואים אותו. החלטת הממשלה המקוממת על ההפרדה באוטובוסים היא לא רק אסון תדמיתי לישראל, תוך השוואה בלתי נמנעת למשטרים אפלים באירופה, אלא גם אסון בין-אישי בחוסר היכולת לראות מולך בן אדם. מכאן צומחים בקלות עלילות מנופחות על הטרדה מינית, הצקות וכו' (שלכולם, במידה ויש בהם אמת, יש פתרונות פשוטים מאוד). הפרדנו יישובים, הפרדנו כבישים, הקמנו מחסומים, זאת המציאות שלנו ובינתיים נראה שאין מנוס ממנה, אין לי אשליות, אבל רק תשאירו לנו בבקשה את מעט היחד שעוד קיים בשפיות היום יומית, זו המשותפת לרוב ככל היהודים והערבים בארץ הזאת, שבסה"כ קמים בבוקר לעבודה ורוצים לחזור הביתה בסופו. כי משם יצמח השלום. ואם גם בפועלים האלה אנחנו לא מסוגלים לראות בני אדם, סימן שהפכנו כולנו למפלצות.


2013_Ford_C-Max_Commercial

סיפור: לפני כמה שנים פגעה ברכבי משאית וגרמה נזק קטן. הנהג, תושב ג'אבל מוכאבר (ידעתי, ידעתי שהוא ערבי, בטח, אלה לא יודעים לנהוג אלה, יימח שמם...), ירד מיד והתנצל. הוא העדיף לא להתעסק עם הביטוח אלא לקחת את הרכב לתיקון במוסך פרטי. מכיוון שהמדובר היה בסה"כ בנזק לפח, נטיתי להסכים ולסגור את זה בשקט בלי ביטוח וטפסים מיותרים, אבל אז התברר שהוא רוצה לתקן את הרכב במוסך של חבר בחוסאן. חוסאן, למי שלא מכיר, הוא כפר ערבי לא קטן ליד העיר ביתר, בדרך לירושלים, אני עובר שם מדי יום בכביש 375, אבל אף פעם לא נכנסתי אליו, ואם לדייק - מעולם לא עלה על דעתי לחצות את התהום, את נהר הלבה האימתני, ולסטות צפונה מהכביש הראשי, אל מבואות חוסאן, כי אוי לי ואבוי לי אם אעשה זאת, אוטובוסים של ערבים הרי ינועו לעברי, עם סכינים בין השיניים, הם רק יושבים שם ומחכים ליהודי שייקח ימינה בכיכר, ואז הם כבר ישחטו אותו לאור יום...
וברצינות - חששתי, באמת חששתי, מציאות החיים העגומה שלנו גרמה לי לחשוש. לאחר שהתייעצתי עם כמה חברים שמתי נפשי בכפי, נפרדתי מבני משפחתי וסטיתי צפונית לכביש, אל עבר הלא נודע. ליתר ביטחון החלטתי לנקוט בכמה אמצעי בטיחות מקדימים - ביקשתי מנהג המשאית המשתומם שייסע מלפני וישמש לי מגן אנושי חי, ובנוסף הורדתי את הכיפה כדי לטשטש את הזהות (וואי וואי איך עבדתי על הערבים האלה).
ומה קרה? שרדתי כדי לכתוב – 
אחרי פחות מדקה נסיעה הגענו למוסך, שהיה מרוחק אולי 100 מטר מהכביש הראשי, שם מצאתי את עצמי עומד בתור לצד תושבי ביתר, לבושי שחורים עם ציציות בחוץ, תור שכדי להתקדם בו הייתי צריך לדבר יידיש, לא ערבית. 
באותו רגע לא ידעתי אם לצחוק על עצמי או לבכות על עצמנו. 




23.4.2014

יום השואה שואו


יום השואה שוב בפתח, הפעם זה שנקבע ע"י מדינת ישראל, ואיתו הכותרת הקבועות ונוטפות הרגש בכל ערוצי התקשורת, אודות ניצולי השואה המסכנים והרעבים. בכל שנה מחדש שוברת הרגשנות התקשורתית שיאים חדשים של גיחוך, ולכן אני מציע לשים לב ולהעמיד את הדברים במקומם.
למשל, כותרת ראשית ב NRG  מסכמת עבורנו היום את המצב העגום בראשי פרקים:
  • 193,000 ניצולי שואה [אני אמור להזדעזע מזה? מה זה - ניצולים או נספים?]
  • 36% חיים בגפם [נו, זה די טבעי, לא?]
  • 61% לא חשים שיפור ביחס כלפיהם [כמו רוב הישראלים, אני מניח]
  • 43% חוששים משואה נוספת [??? ללא מילים...]

בטמקא לעומת זאת בחרו לצטט את הנתונים של "הקרן לרווחת ניצולי השואה" (אליה העביר אשתקד שר האוצר לפיד, רגשן מקצוען כשלעצמו, 50 מליון ₪ בתזמון "מפתיע" בערב יום השואה). על פי נתונים אלה, "יותר מאלף ניצולי שואה נפטרים בכל חודש, וגילם הממוצע של אלו שחיים בינינו עומד על 85". געוואלד!!
האם צריך להסביר את הגיחוך בפרסומים האלה? את ההקצנה ההיסטרית והמיותרת? נדמה לי שלא, אבל אפשר להוסיף עליהם מלוא החופן. בשנה שעברה, בעצם הימים האלה (אז התכוונתי לפרסם את הפוסט) עלו בטמקא עם כותרת צעקנית בהאי לישנא: "ניצול שואה נהרג בתאונת פגע וברח: אחרי שאיבד את משפחתו בשואה, יוסף רובינשטיין (90) עלה לארץ והביא לעולם שני ילדים ו-6 נכדים. הבוקר הוא נדרס למוות בתאונת פגע וברח".
וכאן הבן שואל - מה הקשר? ומה אם הוא לא היה ניצול שואה? נו, מה לעשות? לא זכה... לא שפר עליו גורלו של אותו יהודי, והוא עלה מתימן או מאתיופיה ברגל, ואיבד את משפחתו בדרך, או סתם ממרוקו או מעיראק, או שמא, הס מלהזכיר, נולד בארה"ב, או אפילו בישראל, אבל, נבעך, גם הוא הגיע לגיל 80-90 וגם הוא "חי בגפו" ו"צורך תרופות" ו"מקבל קצבאות מביטוח לאומי" (כי זה מה שאנשים עושים בגילאים האלה), האם לא מגיע לו יחס ראוי מהמדינה? האם מידת הסבל בשנות הנעורים היא המדד לחוב של המדינה כלפי אזרחיה? האם לא צריכה המדינה לדאוג לכלל האוכלוסיה המבוגרת שלה? בלי קשר לאיפה הם היו או לא היו בשואה? אלא מאי, כותרת בסגנון "36% מהזקנים בישראל חיים בגפם" היא לא מספיק סקסית, ואת העיתון הרי יש למכור.
ודבר נוסף, השילומים מגרמניה. גם זו טענה חוזרת ונשנית, שבזמנו העלו אותה לכותרות ברעש גדול צמד המוחצנים גיא מרוז ואורלי וילנאי,  ויצאו עם זנב בין הרגליים. גם כאן הרגשנות המוקצנת שולטת בשיח ומטמטמת את השכל. אבל כשחושבים על זה, למה שהכספים מגרמניה ילכו כולם לכיסם הפרטי של ניצולי השואה, האם לא רשאית מדינת ישראל, שתבעה את הכספים וניהלה מאבק פנימי קשה בסוגיה בשנות ה-50, להקים מוסדות הנצחה, חינוך או מפעלי רווחה מכספים אלו?

קיצורו של דבר, נושא השואה והנצחתה הוא חשוב, כמו גם הנושא של רווחת הגיל השלישי במדינת ישראל (למרות שאני לא מבין למה הוא מצדיק משרת שר), אבל בואו לא נבלבל בין הנושאים, ובעיקר, בואו לא ניתן למסחטת הרגש שאוכלת היום כל חלקה טובה בתקשורת (ע"ע תוכניות ריאליטי, סיקור ילדי משפחת גרוס ועוד ועוד) להיכנס גם לכאן, ליום השואה. 

11.10.2013

אחד, אברהם



(לפרשת לך-לך תשע"ד) 

מתוך כל הבבל הזה עולה לו אברהם
ואנחנו לא יודעים אפילו למה
אם בבראשית ונח נברא לו העולם
עוד לא ברור פה מי כנגד מי וכמה כמה.

ראינו אור וחושך, גם תנינים ורמש
מתוך כל הבבל הזה הוא בא – בלי שום שמץ
בלי טיפה של רמז, עם אפס רזומה
אך יש בו איזה קסם, יש משהו ממגנט
צועד אל איזו ארץ, אולי על פי הצו
או שמא לתומו, הולך למסעיו
אברם או אברהם, חוזה או סתם הוזה?
מדוע לו ניתן תפקיד ראשי במחזה?
בריות מרננות, ונשמעים קולות -
מדוע לא הרן? נחור? אפילו לוט?
האם תהה ריבון העולמים על קנקנם?
האם הִכה על חרס והאם בחַנם -
כמו שמכה יוצר על קנקנים יפים?
כיצד טרף פה אברהם אחד את הקלפים?
אחד רק בא לגור וישפוט שפוט...
אולי בכלל נבחר האיש על שם סופו?!
הורם מתוך עדת עובדי חמה ולבנה
לשאת את נס הצדק והאמונה
אולי גם על הדרך, נלמד מהתורה
שיעור, מידה וערך על עצם הבחירה
שלא תמיד אפשר לשקול אותה, למדוד
בטור של פלוסים כאן, ומינוסים נגדו
תלישת עלי כותרת, אן-דן-דינו-סוף
ורק הלב מורה שזו בחירה בטוב
נו טוב, הרי גם טוב איננו טוב מושלם
לכן נטיית הלב היא-היא לב העניין
תחושה פנימית כזאת, בלי צורך לנמק
לבחור אותו, לתפוס בו, לפני שיתחמק
לשים עליו ת'אצבע, ברגש ביטחון
כי זה מה שמתאים לי, וזה מה שנכון
ההסברים יבואו באיחור, יש להודות
בפרשות וירא, חיי שרה, תולדות
בפרשת דרכים אליה כל אדם מגיע
על רצף ציר חייו פתאום נדרש הוא להכריע
לבחון עם קצת ביקורת, אך בסלחנות כנה
לבחור האם לדבוק בה, בבחירה הנושנה
או שמא להודות לה על הדרך עד הלום
לקוד קידה יפה ולהיפרד לשלום
גם אברהם אבינו שבחר באור כשדים
הלך בסוף לכנען, ואת זה כולם יודעים
השמרנות היא ערך, אך לא הקיבעון

העיקר להיות בדרך, ושתהיה שבת שלום.